שרת החינוך, יולי תמיר הודיעה היום על זכייתם של, עדה כרמי – מלמד, ויעקב יער, בפרס ישראל בתחום האדריכלות לשנת תשס"ז
הודעה לתקשורת
ירושלים, ח' אדר תשס"ז
26/02/2007
שרת החינוך, יולי תמיר הודיעה היום על זכייתם של, עדה כרמי – מלמד, ויעקב יער, בפרס ישראל בתחום האדריכלות לשנת תשס"ז
שרת החינוך, יולי תמיר, הודיעה היום 26.02.2007 יום שני כי הזוכים בפרס ישראל בתחום האדריכלות לשנת תשס"ז הם: עדה כרמי – מלמד, ויעקב יער.
צוות השופטים והחלטתם
יו"ר פרופ' זאב דרוקמן חבר אדריכל ברוך ברוך חברה פרופ' פרלה קאופמן
יועץ השרה לפרסי ישראל פרופ' דב גולדברגר הממונה על פרסי ישראל גב' חיה הורביץ
עדה כרמי מלמד
נימוקים: עדה כרמי-מלמד היא אדריכלית עתירת נסיון וחוקרת תולדות האדריכלות. . השקפת עולמה מציגה תהליכים המלכדים את עקרונותיהן של שפות אדריכליות שונות לכדי עימות גלוי, זהיר ועשיר. היא מעניקה למבנים האדריכליים שלה היבטים של אתרים שבהם השקט מגן על שוכניהם מפני התוהו ובוהו החזותי הסובב אותם בחלקים מסוימים של מדינת ישראל. כרמי-מלמד מוצאת חשיבות רבה בחיפושיה אחר ביטוי אדריכלי הולם השייך למקומיות הישראלית, לכאן ולעכשיו שלה. היא יוצרת אדריכלות המייחסת לנוף הישראלי ומתאימה עצמה אליו, לאקלים המקומי כמו גלם לניגודים הרבים שבין מזרח למערב המאפיינים את התרבות הישראלית. אחד המאפיינים הבולטים ביצירתה האדריכלית מתייחס ללא הרף לאור הישראלי שבו היא רואה חומר בנייה. את תפיסה האדריכלית של כרמי-מלמד ניתן להגדיר בתמציתיות כרצון בלתי נלאה לגלות מקום שהוא חלק מכולנו וליצור עבורו – ולא על חשבונו – מבנים שצירותיהם מרתקות, התואמות את מיקומן הגיאוגרפי. על כל אלה מצאה ועדת השופטים את האדריכלית עדה כרמי-מלמד ראויה לפרס ישראל באדריכלות לשנת התשס"ז.
עדה כרמי מלמד – קורות חיים
נולדתי בתל אביב של הרבה חולות ומעט בתים, של ים פתוח וגבולות בלתי ברורים וגדלתי בבית שבו האדריכלות הייתה שפת המקום. אבי, דב כרמי, שאת לימודי האדריכלות שלו עשה בבלגיה, היה חניך "האדריכלות הלבנה" של שנות ה-30 בארץ ישראל וידוע כאחד ממעצבי דרכה החשובים של האדריכלות הישראלית. אמי, חיה כרמי (לבית מקלב), ילידת פתח תקווה, הייתה דוברת שפות רבות. גדלתי בבית של תרבות, של עבודה ונימוסי שולחן, של ספרים ואהבת המקום. בית שמאורעות 1929 בצבצו בו מפעם לפעם ושסיפורי רוסיה היו בו מחוץ לתחום. הבית הקטן והאחרון ששכן ליד גדר האחוזה של בית הנציב העליון בירושלים הושכר בידי סבי וסבתי בשנות העשרים. הם הפכו אותו במרוצת הימים ל"פנסיון כרמי". את חופשות הלימודים היינו מבלים שם ומתבוננים ב"כלניות" הבריטיות שמעבר לגדר. ירושלים של אז, על אנשיה, הייתה מלכותית, מסתורית, תיאטרלית ומלאת הומור בעבורי.
בביתי בתל אביב היו שני אדריכלים חשובים – אבי ואחי, חניך התפיסה הברוטאליסטית של אדריכלות שנות החמישים. עבודותיהם ריתקו אותי, הפחידו וגם הרחיקו אותי מתחום האדריכלות. בסופו של דבר התקרבתי אליה שעה שהחלטתי, בשנת 1956 לנסוע ללמוד בלונדון. התחלתי את לימודי האדריכלות ב"ביה"ס לאדריכלות של אגודת האדריכלים" ("AA"). בתקופה זו נחשפתי למידע הרחב שמוסד יוקרתי זה יכול היה לפתוח בפני, התמודדתי עם הבעיות המורכבות של המודרניזם, שתחילתו בראשית המאה העשרים. בתקופה זו של חיי החלה להתגבש אצלי השפה האדריכלית האישית שלי, שפה מורכבת, שבה חוברים מרכיבים אסתטיים, היבטים פונקציונליים, פרגמטיים ופשוטים, לכדי היבטים תפיסתיים מופשטים, שאותם אני רואה כעניינים שאינם ניתנים להפרדה בתוך המכלול המורכב של אדריכלות המבוססת על השקפתי החברתית.
ב-1961 חזרתי ארצה ובמקביל ללמודי אדריכלות בטכניון עבדתי במשרד האדריכלים של אבי עד שנת 1965. התבוננתי בביקורת מסויימת באדריכלות הברוטאליסטית שהחלה להכות שורש ברחבי מדינת ישראל בעקבות רצונה של קבוצה גדולה של אדריכלים להיפרד מנופה של ה"אדריכלות הלבנה" האופיינית לארץ-ישראל של ילדותי ולהיצמד אל הנוף המקומי, למרקמיו של הכפר הערבי, לאבן הגסה ולבטון הגלוי. חומרי הגלם של האדריכלות הם מכאן, מן האזור הגיאוגרפי שבו שוכנת מדינת ישראל. החשוב מכולם הוא האור האינטנסיבי והבוהק, המשנה את צורת החומרים, את צבעם ואת אופיים. לאחריו – האבן המחוררת שמתבלה מהר, הבטון שזקוק לטפסנות מעולה, הבלוק והלבנה המתייצבים בעבודת הכפיים, המים הירק והצל שנמצאים במשורה. "דלות החומר" המקומית מייצגת עבורי אמצעי בניה טעונים ומשום כך אינם כה עניים בעיני.
בשנת 1963 סיימתי את לימודי בטכניון וקבלתי תואר ב.א. באדריכלות. משנת 1966 ועד שנת 1986 חייתי עם משפחתי בארצות הברית. בתקופה זו התחלתי בדרכי האקדמית, כשאני מלמדת אדריכלות ומרצה על אדריכלות באוניברסיטאות יוקרתיות כמו אוניברסיטת פנסילבניה, MIT, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת ברקלי, אוניברסיטת טוליין, אוניברסיטת ניו-יורק ועוד. בתקופת שהותי בארה"ב עבדתי והשתלמתי אצל האדריכלים ג'ורגולה (Giurgola) וריצ'רד מייר (Richard Meier). בשנת 1986 חברתי לאחי, האדריכל רם כרמי, בהגשת תוכנית לבניין בית המשפט העליון בירושלים, תכניתנו זכתה במקום הראשון של התחרות הציבורית והגיעה, כידוע, לשלב הביצוע. מאז שהתחלתי בעבודה על מבנה בית המשפט העליון צמצמתי את מועדי הרצאותי באוניברסיטאות בארה"ב. מכאן ואילך מתרכזת עבודתי בתכנון ובבניית מבני ציבור ומוסדות חינוך אקדמיים, היא גולשת גם אל עבר התכנון הפרטי, החשוב לי בשל הדיאלוג האינטימי הכרוך בו עם המשתמשים.
בעשרים השנים האחרונות תכננתי וביצעתי פרוייקטים אדריכליים רבים, בתי הספר לרפואה, למדעי החיים ולמקצועות הרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בית הספר למינהל עסקים ע"ש אריסון ובית הספר לממשל ע"ש לאודר במרכז הבינתחומי בהרצליה, קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, המכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים, ואת ההרחבה של המבנה הקיים במשכן לאמנות בעין חרוד. אני מאמינה שהאדריכלות במיטבה יוצרת מקום שבו המימד האישי מתחבר למשהו גדול ממנו, בכל תכניות האב שלי לקמפוסים האוניברסיטאיים השונים הנחתי, כי הקשרים שבין הפרטי והציבורי חייבים לקבל ביטוי
בנוכחות הפיזית ולמצוא לעצמם איזון. פרוייקטים נוספים שלי, שסיום בנייתם מתוכנן לשנים 2008-2009 הם המכון ללימודי היהדות בבית אבי-חי בירושלים, בית הספר המרכזי ללימודי ירושלים ביד יצחק בן צבי בירושלים, מכון שכטר ללימודי היהדות בירושלים, גשר להולכי רגל ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן ומרכז המבקרים בגני רמת הנדיב בזכרון יעקב. תכננתי ובניתי מבנים פרטיים בירושלים, באשקלון, בסביון, במצפה-חרשים, בכפר שמריהו, בצהלה ובאתרים רבים אחרים. אני מרגישה מחויבת לתחום התיאורטי והאקדמי של האדריכלות ומקפידה לאורך השנים ללמוד וללמד. בשנים האחרונות הרצתי בייל, פרינסטון, פנסילבניה, קולומביה, במוזיאון היהודי בניו יורק והשתתפתי בכנסים ובסמינרים מקצועיים שונים.
זכיתי בפרסים על מפעלי הבנייה שלי: "תואר עמית כבוד" מטעם האוניברסיטה הפתוחה (2006), "פרס רכטר לאדריכלות" (2005), "פרס הדסה לנשים מצטיינות בתחום האדריכלות" (2000), "פרס סנדברג" מטעם מוזיאון ישראל (1985). מאמרים אקדמיים במיטב כתבי-העת המקצועיים שעניינם אדריכלות סוקרים את מפעליי.
בכל המבנים שתכננתי ובניתי אני מחפשת את העקרונות האדריכליים שמעבר לסגנון, ושאינם קשורים בו בלבד. חיפוש זה מתיישב באזור התפר שבין האדריכלות העכשווית המנסה להתעלם מן הזיכרון המקומי ובין זו שממאנת להיפרד ממנו. האדריכלות שמעסיקה אותי מתקשרת בזמן וזקוקה לו. במיטבה, היא מיישבת רעיונות סותרים ואינה מבטלת את האחד מפני האחר. אין לי עניין מיוחד באמצעים הטכנולוגיים החדשים שמשחררים את האדריכלות בארץ מהשפעת המקום וגורמים לה להיראות כמוצר נייד, אוניברסלי המרחף באוויר. יש לי עניין בריחוף ובשורשיות גם יחד, ובטכנולוגיה המאפשרת עומק ושכבתיות, שיש בה קלות הניזונה מן האור, ושורשיות הניזונה מן הצל. האדריכלות בעיני היא ספר פתוח עם תחביר משלה, שבו מובנים שונים המתחרים זה בזה, משלימים וסותרים. לכן כל משפט בתוכה הוא חלק מפרק שלם, החלל הארכיטקטוני יוצר את מצב הרוח הכללי והוא הרק, ואילו הפרט הארכיטקטוני יוצר את מצב הרוח האישי והוא המשפט. שניהם כרוכים זה בזה.
האדריכל יעקב יער
נימוקים: בעבודתו רבת השנים כאדריכל יעקב יער מוביל בתחום העיצוב העירוני – במקוריות, בחכמה ובשיקול דעת והוא היה מופת לדורות של תלמידיו וממשיכי דרכו. תכניותיו לשכונות מגורים ומכלולים עירוניים בתחום הבנייה הציבורית וכן רגישותו בעיצוב החלל הציבורי – הרחוב, השדרה, הכיכר – שמו את תחום העיצוב האורבני על המפה בישראל. הפרויקטים שבהם הצטיין יעקב יער היו בחלקם בתחום חסר הברק של השיכון הציבורי – שיכוני עולים, "פתרונות דיור" למפוני שכונות מצוקה, בניה דלת אמצעים – תחומים נעדרי זוהר, איתם התמודד ובהם כנגד כל הסיכויים הצליח ואף הצטיין. חלקן הגדול של העבודות נעשו עבור גופים ציבוריים. יעקב יער השכיל להפוך את הדיון התכנוני בקרב גופים אלה לדיון בעל אספקטים חברתיים ואנושיים רחבים הגובלים מעבר לדיון העיצובי והכמותי. על כל אלה מצאה ועדת השופטים את האדריכל יעקב יער ראוי לפרס ישראל באדריכלות לשנת התשס"ז.
יעקב יער – קורות חיים
יעקב יער נולד ב-31.12.1929 בשם Joachim Jacob Jahr- בבאד לנגנזלצה Bad Langensalza – שבמזרח גרמניה. בן יחיד לאביו אברהם יאהר- Adolf Abraham Jahr, יליד גליציה ולאמו לילי לבית מאיירהרט – Mairhardt, ילידת פרוסיה המזרחית בגרמניה. בשנת 1935 עלתה המשפחה ארצה, לפלסטינה – א"י, שנתיים עשתה בתל אביב, ובשנת 1937 התיישבה דרך קבע ברמת גן, בבית שבנה האב אברהם יאהר.
את רוב שנות לימודיו עשה יעקב בבית ספר אוהל שם ברמת גן (1939-1944) וארבע שנות התיכון בגימנסיה הרצליה בתל אביב. (1944-1947). שנת שרות שעשה בתום לימודיו, כנוטר במשטרת היישובים העבריים בעמק יזרעאל, התגלגלה למלחמת העצמאות ולצה"ל. (1947-1949). עם שחרורו מצה"ל, נובמבר 1949, החל בלימודיו בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה, אותם סיים בהצטיינות כמוסמך לארכיטקטורהBachelor of Architecture summa cum laude בשנת 1953 ובראשית 1954 קיבל דיפלומה כאינג'נר (ארכ') Diplom Ingenieur (Arch') חמש שנים עבד במשרד האדריכלים שרון אידלסון בתל אביב והיה אחראי בין השאר למעונות סטודנטים ומעבדות בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים (1954-1958). בשנת 1954 נישא לאורה לבית גרסטנפלד, שותפתו לספסל הלימודים וחברתו בארבע שנות הפקולטה, לימים אם שלושת ילדיהם ושותפתו לחיים ולעבודה משך מרבית שנות חייהם. אורה (גרסטנפלד) יער ילידת 1929 לבוב (פולין באותה עת) בת של אדריכל אברהם גרסטנפלד ואחות לאדריכל שמואל (גרסטנפלד) גירון, עבדה בתום לימודיה במשרדי אדריכלים – דב כרמי, רוברט בנט ואחרים – בתל אביב (1954-1958). בשנת 1959 ייסדו יעקב ואורה יער משרד אדריכלים עצמאי בתל אביב, ובאותה שנה נולד בנם הבכור, אביב. מכאן ואילך, ולמעשה גם קודם לכן, אין הפרדה בין חיי המשפחה וחיי העבודה, החיים הפרטיים והחיים המקצועיים חד הם. לא פלא, איפא, ששניים משלושת ילדיהם למדו אדריכלות והצטרפו כשותפים למשרד. לא פלא גם שהעבודות שהיו יקרות ללבם היו בתיהם הפרטיים ומשרדיהם. הדירות - דירת גג, מעין צריף – פנטהאוז ברח' פרישמן בת"א (1955) והבית בנוה רסקו ברמת השרון בשכונה שתכננו (1965), והמשרדים – המשרד בנוה צדק במבנה תעשייתי חרב למחצה (1980) והבית ביפו, בית אבן נטוש לשימור 1998. משפחת יער הרבתה לטייל בארץ ובעולם. בכל מסעותיהם בחו"ל, החל משנות השישים, שילבו חופשה משפחתית וסקרנות מקצועית. ביקוריהם התכופים בערים עתיקות באיטליה ובספרד הזינו את עבודתם ביפו העתיקה ובעיר העתיקה בירושלים וסיוריהם בערי אירופה, בערי הלווין החדשות ובשיכוני שנות השישים והשבעים השפיעו על התפתחות חשיבתם ותפיסתם העירונית.
תפיסה ייחודית זו באה לביטוי בתכנון שכונת כפיר בתל אביב בשנות השבעים, שכונות פסגת זאב בירושלים בשנות השמונים ורכס שועפט (רמת שלמה) בירושלים, כמו גם שכונת המשתלה בתל-אביב, בשנות התשעים. בסוף שנת 1988 חלתה אורה יער ויצאה מפעילות מקצועית. למעלה מעשור הייתה מרותקת לכסא גלגלים ומוגבלת בתקשורת מילולית מה שלא מנע מהזוג יער להמשיך בסיוריהם בחו"ל בלווית ילדיהם ונכדיהם. לאחר שחלתה אורה חזרו הזוג יער לגור בתל אביב. אורה יער נפטרה בחודש אפריל 1999, יעקב יער חי היום בתל אביב עם בת זוגו רות ברמן אהרונסון, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת ת"א. תפיסתם האדריכלית של יעקב ואורה יער התפתחה עם השנים במקביל לפרויקטים עליהם עבדו.ניתן לעקוב אחר התפתחות זו לפי עשורים: שנות השישים מאופיינות בעבודה בערים עתיקות: יפו העתיקה והרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ובמקביל בתכנון בתים פרטיים וקבוצות בתים צמודי קרקע: בנוה רסקו - רמת השרון ובגבעת המורה - עפולה עילית. בעיצוב בתים אלה כבר ניכר החיפוש של שפה עצובית מקומית, ים תיכונית. העבודה בערים העתיקות השפיעה על תפיסתם באשר למקומיות ועירוניות כפי שבאה לביטוי בעשור הבא.
בשנות השבעים תוכננה ונבנתה שכונת כפיר שהייתה פריצת דרך בתכנון שכונות בארץ ובה הגיעו לגיבוש וביטוי מלא התפיסות העירוניות והעצוביות של יער. תפיסות אלו ניתן היה לראות חלקית כבר בסוף שנות השישים בשכונת אלי כהן בכפר סבא.
בשנות השמונים מתוכננת ונבנית פסגת זאב בירושלים רובע עירוני גדול – למעלה מעשרת אלפים דירות – ששינה את הגישה לתכנון שכונות וערים בארץ. במקביל מתוכנן מבנן של כ-300 דירות במעלה אדומים. הדירות צמודות הקרקע, בנויות בצפיפות יוצרות דימוי של כפר מדברי המשתלב בסביבה.
שנות התשעים מאופיינות בשני פרויקטים עירוניים חשובים:
שכונת המשתלה בתל אביב אשר כמוצהר במטרות התוכנית מתייחסת לעיר הלבנה של מרכז תל אביב (יותר מאשר לשכונות הצפון החדש) ושכונת רכס שועפט - רמת שלמה בירושלים המשתלבת בנוף ההררי הטיפוסי של ירושלים.
שנות האלפיים מביאות את תפיסותיהם התכנוניות המיוחדות של אדריכלים יער למיצוי בתוכניות חשובות של התחדשות מרכזי ערים בתל אביב. פרויקט סומייל – כאלף דירות ושטחים מסחריים ומוסדות ציבור במרכז תל אביב על רח' אבן גבירול, מגדלי מגורים בעורף של בניה מרקמית טיפוסית לרחוב העירוני . בינוי חדש המהווה מנוף לפינוי אזור מצוקה, פצע בלב העיר.
כיכר השוק – מתחם השוק הסיטונאי בת"א. כ-1700 דירות במגדלי מגורים ובניה מרקמית סביב פארק נרחב, בנויים מעל למרכז מסחרי ומוסדות ציבור במקום השוק הסיטונאי שפונה.
רבות מעבודותיהם הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם ופורסמו בכתבי עת ובספרות מקצועית בארץ ובחו"ל.
במקביל לעבודתו המקצועית השתתף יעקב יער בפעילות ציבורית במסגרת אגוד הארכיטקטים, הגוף היציג של המקצוע באותו זמן. יער היה יו"ר האגוד בשנים 1981-1985 וכיו"ר האיגוד היה הגורם היוזם והמכריע בהכרזת ההתחרות הציבורית לתכנון בית המשפט העליון בירושלים.
כמו כן היה חבר בגופים ציבוריים שונים לרבות המועצה לשימור אתרים בראשיתה ובוועד המנהל של הטכניון. בנוסף פרסם יעקב יער מאמרים בענייני המקצוע בעיתונות היומית ובעיתונות המקצועית והנו מעורה עם היום בפעילויות מקצועיות וציבוריות.
משנת 1966 היה יעקב יער, מורה נספח בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון בחיפה, באופן לא רצוף (בהפסקות) עד שנת 1989 ובחמש השנים שבין 2002-1997 לימד בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת ת"א.
בעשרות שנים של הוראה העמיד יעקב יער דורות של תלמידים. לימים היו רבים מתלמידיו וכמו כן אדריכלים עובדי משרדו לעמיתים מהשורה הראשונה במקצוע ורבים, רבים, היו לידידים וחברים.
