הודעות לתקשורת

בית משפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, קיבל ערעורם של בני זוג מתל-אביב, שבנק דיסקונט פתח נגדם בהליכי הוצאה לפועל ומימוש נכסים, בגין חוב, וקבע כי הבנק אחראי בין היתר להיווצרות החוב ולכן על בית המשפט לקבוע מה "תרומתו" של הבנק לחוב ומה הסכום שיש להפחית ממנו, בגין אחריות הבנק.

בשנת 1998 הגישו מזל ושלמה יעקובי תביעה לבית משפט המחוזי בתל-אביב, נגד בנק דיסקונט, בדרישה לביטול הליכי הוצאה לפועל שנפתחו נגדם ומימוש נכסים שהיו משועבדים בגין חובם לבנק. בני הזוג טענו כי הם נפלו קורבן למעשיהם ומחדליהם של מנהל הסניף וסגנו, אשר ניצלו את בורותם בשוק ההון, כדי להטעותם, לפתותם ולשדלם, להשקיע כספים בבורסה לניירות ערך.

לטענתם, בעת שקיבלו פיצויים כספיים בגובה של כמיליון דולר, בגין פינוי ביתם בשכונת גבעת עמל בת"א, חיזר הבנק נמרצות אחר אנשי השכונה, על מנת לשכנעם שיפקידו את כספם בסניפיו. בין היתר, נציגיו של הבנק עברו מדלת לדלת, והגיעו לביתם, תוך שהם מבטיחים להם הבטחות מהבטחות שונות, בכל הנוגע להשקעת כספם ושמירתו. בני בזוג התרשמו מהיחס ומהבטחות נציגי הסניף וכספי הפיצויים הופקדו בסניף בנק דיסקונט.

לטענתם, מנהלי הסניף ניצלו את בורותם בענייני כספים והם התפתו לשידולם להשקיע את יתרת כספי הפיצויים בבורסה לניירות ערך. לדבריהם, לאחר שדאגו מנהלי הסניף, לפתח עימם יחסי קירבה, הציגו להם מצגי שווא בדבר היעדר הסיכון בהשקעה במניות, הבטיחו להם ואף התחייבו כי הבנק עומד מאחוריהם וכדומה. לטענתם הבנק אף שידל את שלמה יעקובי לקחת הלוואה במקום לרכוש דירה מכספו, ובסופו של דבר, אילולא מעשי ההטעיה של הבנק, הוא לא היה חייב לבנק דבר.

מחוות דעת של המומחה, דוד אברון, מנכ"ל מ.א. בקרה וניהול, המתמחה בחישובי ריביות ועמלות בנקים, שהוצגה בבית המשפט, עולה כי במידה והבנק לא היה משכנע את בני הזוג לבצע את אותן פעולות של קניית ניירות ערך והעמדת אשראי לצורך קניית ניירות ערך, היתרה בחשבונם לא הייתה ביתרת חובה.

בהסתמך על חוות דעת של חברת מ.א. בקרה וניהול ומנכ"לה, ביקשו בני הזוג כי בית המשפט יצהיר על ביטולן של כל הפעולות בניירות ערך שנעשו בחשבון והפסקת הליך ההוצאה לפועל ומכירת הנכסים ששועבדו לבנק, בגין הכספים שהבנק המליץ להם לקנות ניירות ערך.

שופטת בית משפט המחוזי, הדסה אחיטוב–הרטמן, ביקרה בחריפות את התנהלות הבנק כלפיהם והביעה תמיהה מעדות מנהל הסניף וסגנו, שלא זכרו את המפגשים עם בני הזוג לאחר המפולת בבורסה, וציינה כי בית המשפט לא קיבל הסבר משכנע מהבנק לעובדה שחשבונות בני הזוג הוגדרו כחשבונות מועדפים, גם לאחר שהצטברו בהם יתרות חובה בסכומים גבוהים ואיפשר משיכות יתר, שעה שהיו בחשבונות יתרות חובה גבוהות ומן הראוי היה לעצור את האשראי, לאחר שהתברר כי ערך ההשקעה בניירות הערך ירד באופן משמעותי וכושר ההחזר נפגם.

השופטת אחיטוב-הרטמן הוסיפה וקבעה כי יש לייחס להתנהגות הבנק תרומה להיווצרות חובם הגדול של בני הזוג, אך היא נמנעה מלקבוע את שיעור אחריותו של הבנק, למרות שהיא אכן קיימת, מאחר שבני הזוג יעקובי לא הגישו תביעה בסכום מסוים. לפיכך קבעה השופטת כי לא היה בידי התובעים להוכיח את העילות הנטענות על ידם ואת זכותם לסעד הצהרתי ודחתה את תביעתם.

באמצעות עו"ד יואב אלשייך, ערערו בני הזוג לבית המשפט העליון. שלושת שופטי העליון: אילה פרוקצ'יה, אסתר חיות ודבורה ברלינר קבעו כי על בנקים מוטלות חובות גילוי, לאור העובדה כי היחסים בין הבנק ללקוחותיו נתפסים בדין כיחסי אמון מיוחדים המטילים על הבנק חובות מוגברות של הגינות ותום לב. לפיכך קבעו שופטות העליון כי בנק חייב לגלות ללקוח פרטים בעלי חשיבות לשירות הניתן על ידו ולסיכונים הכרוכים בו, וכי במידה והבנק מפר חובות אלה, עשוי הלקוח להיות זכאי לסעד המצהיר כי כל הפעולות שבוצעו בחשבונותיו בטלות.

בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי גם אם הפרת ההתחייבות של הבנק לא מגיעה לרמה של עושק או תרמית, עדיין הלקוח עשוי להיות זכאי לסעד מתון יותר, הקובע כי הבנק גרם ללקוח נזקים בהתנהגותו תוך מתן אפשרות ללקוח לקזז נזקים אלה מהחוב שהוא חב לבנק.

לפיכך פסק בית המשפט העליון, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שסבר כי אין מקום לקביעת שיעור אחריותו של הבנק, והורה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שזה יקבע מה הייתה בנסיבות העניין תרומתו של הבנק לחוב שהצטבר בחשבונותיהם של בני הזוג יעקובי ומהו הסכום שיש להפחית מהחוב כתוצאה מכך.
(ע"א 8409/04)