דיפטיכון Diptych)) – "שניים שהם יצירה אחת"תערוכה נושאית של שכבת י"א פותחת את שנת התערוכות של המגמה לאמנות חזותית בתלמה ילין

הנושא שנבחר השנה לתערוכה הפותחת את שנת התערוכות בתלמה ילין הוא דיפטיכון (מיוונית: שני קיפולים). זהו פורמט דמוי  מחברת גדולה העשויה משני לוחות אבן המונחים זה לצד זה ומחוברים ביניהם. פורמט זה שימש לאורך השנים כמצע לכתיבת מסמכים הסטוריים, שיש בהם מן הקדושה כמו נכתבו ב"אצבע אלוהים" (למשל לוחות הברית). בימי הביניים וברנסאנס הוא אומץ ושוכלל על ידי הכנסייה, אשר  יצרה אותו מלוחות עץ והפכה אותו למבנה מורכב וגדול מגודל אדם, המדמה חזית מפוארת של כנסיה גותית ו/או רנסאנסית טיפוסית. עתה הורכב משלושה לוחות (טריפטיכון – Triptych) המחוברים ביניהם בצירים המאפשרים סגירה של הלוחות הצדדיים כמו דלתות.

לאחר תקופת הרנסאנס הלך ודעך השימוש בציורי הלוח ואת מקומם תפסו בהדרגה ציורי שמן על בד. בתקופה הפוסט מודרנית, במחצית השנייה של המאה העשרים, החלה התעניינות מחודשת בתכנים ובטכניקות מן העבר, וכך הופיע מחדש הדיפטיכון כפורמט המכיל משמעויות של "עדות" ושל קדושה. רובנו חיים בתרבות חילונית אנטי דתית במהותה, וקדושה אינה חלק מהוויית חיינו. בכל זאת, למרבה הפלא, אנו מייצרים לעצמנו "קדושים" חדשים לבקרים, בעיקר מתחום המדיה והקולנוע.
השכיל לבטא זאת אנדי וורהול, אמן הפופ האמריקאי, אשר יצר ב 1962 את  "דיפטיכון מרלין מונרו"  (2.50 X 3.30 מ'):. וורהול השתמש בדיפטיכון בכדי להעלות את אחת הדמויות הפופולאריות בתקופתו היא מרלין מונרו ושאל שאלות באמצעותה לגבי "הקדושים" והקדושה בימיו.

כשסיימו את כיתה י' יצאו תלמידי המגמה לאמנות חזותית לחופש הגדול עם משימת התמודדות עם נושא הדיפטיכון. יצירותיהם מרכיבות את התערוכה שנפתחה בביה"ס.
בתערוכה הם מציגים בדיפטיכון ולעתים בטריפטיכון את הגיבורים שלהם.
הרבה מ"הקדושים", מושאי ההערצה, הם כוכבי התקשורת והקולנוע, כוכבים מצוירים של וולט דיסני כגון "פוקהונטאס". דימוי נערה מצולמת מה"הנאשיונל ג'יאוגרפיק", בני משפחה שהם דמויות רבות-משמעות ליוצרים אותם. פולחן היופי מופיע בדמותה של ונוס, אך מגולם בחומרים קרים וטכנולוגיים. חלק מהגיבורים הם אמנים מפורסמים כגון ואן-גוך, פיקאסו ,דאלי ופרידה קאלו המייצגים, כל אחד מהם לחוד וחלקם ביחד, את התפיסה הרווחת בתרבות לגבי האמן כגאון, חריג ובוהמיין. אלה מהווים עבור יוצרתן דמויות להערצה ולחיקוי.
ביצירות מסוימות בתערוכה, היבטים מופשטים של צורה ו/או של חומר הם מהות הקשר בין שני חלקי היצירה. ביצירות אחרות, מופיעים דימויים מוכפלים, משוכפלים, כפילים של עצמם המבטלים את ייחודם מאתגרים את הצופה לנחש מיהו המקור ומיהו הכפיל, חלק מהעבודות יוצרות הקשר רעיוני-הגותי בשאלת החיבור בין שני החלקים. לעיתים העדר הקשר הברור, מצריך אותנו הצופים לחפש את התשובה לשאלת מהות הקשר, אז הנעדר הנוכח בתודעתנו הוא כנראה התשובה…

השארת תגובה